זכויות קניין רוחני ברשת האינטרנט

מהי נקודת האיזון, בין חופש הביטוי והזכות לאנונימיות ברשת האינטרנט, לבין זכות קניין רוחני והגנה על הפרטיות והכבוד? בשאלה זו נעסוק במאמר, תוך סקירת הצעת חוק בסוגיה וכן פסיקה עדכנית של בתי המשפט.

קניין רוחני ברשת האינטרנט

בפסק דין שהתקבל לאחרונה בבית המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת דרורה פלפל, נקבעה נקודת האיזון בין זרימת מידע חופשית ברשת האינטרנט, לבין הגנה על הכבוד וזכות קניין רוחני.

בפסק הדין, הרחיבה כב' השופטת פלפל את היקף ההגנה על זכות קניין רוחני אשר נפגעה על ידי פרסום פוגע ברשת האינטרנט.

המחלוקת, נשוא פסק הדין, סבה על השאלה האם ניתן לצוות על חשיפת זהותו של גולש אנונימי, אשר כתב תגובית אשר פגעה בזכות קניין רוחני של אדם, וייחסה לו עבירה של קבלת שוחד.

כבוד השופטת פלפל ציוותה על חשיפת פרטי הגולש. את נימוקיה אפרט להלן.

קניין רוחני מול חופש הביטוי – מגמות בפסיקה

הסוגיה של חשיפת פרטיהם של גולשים ברשת האינטרנט, טרם הוסדרה בחקיקה.

בפסיקת בתי המשפט משתקפות שתי מגמות עיקריות: האחת, נקבעה על ידי כב' השופטת אגמון-גונן ב-בש"א 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ,

(פורסם בנבו. ניתן ביום 28.2.06), ולפיה יש להורות על חשיפת זהות הגולש, בשעה שתוכן תגובתו יכול להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע.

מגמה זו נותנת משקל רב יותר לחופש הביטוי ולאנונימיות של הגולש באינטרנט.

המגמה השניה, נקבעה על ידי כב' השופט יצחק עמית ב-בר"ע 850/06 1632/07 מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET-מערכת הפורומים, (פורסם בנבו. ניתן ביום 22.4.07) ולפיה יש לצוות על חשיפת פרטי הגולש בשעה שמוכח,

כי למבקש עומדת עילת תביעה כנגדו, בעקבות הפרסום, לו זהותו היתה ידועה, ובלבד שמתקיים "דבר מה נוסף", בתחום הפלילי והאזרחי.

על פי מגמתו של כב' השופט עמית, חופש הביטוי עומד, ובלבד שאין הוא פוגע באחר, במישור הפלילי ו/או האזרחי.

הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008

ביום ה-14 לינואר 2008, פורסמה הצעת חוק מסחר אלקטרוני (פורסם לאחר מתן פסקי הדין של כב' השופטת אגמון ועמית, המוזכרים לעיל).

סעיף 13 להצעת החוק קובע את האיזון הראוי בין חופש הביטוי והשיח הציבורי לבין מתן הגנה על הפרטיות והכבוד, בקובעו כך:

"(א) ספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם כדי לזהות מפיץ מידע, אלא אם כן הסכים לכך מפיץ המידע, במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין או לפי צו של בית משפט כאמור בסעיף קטן (ב).

ב) הוכח להנחת דעתו של בית משפט כי קיים חשש של ממש שתוכנו של מידע שהועלה לרשת תקשורת אלקטרונית או הפצתו ברשת כאמור,

מהווים עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניין רוחני שלו, רשאי הוא, על פי בקשת אותו אדם, להורות לספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח,

למסור למבקש פרטים שברשותו שיש בהם כדי לזהות את מפיץ המידע".

עמדתו של המחוקק, כפי שמשתקפת בהצעת החוק, היא שהתקשורת האלקטרונית נהנית מחופש ביטוי מוגבר וכן פתוחה להחלפת דעות מגוונות, ואף אנונימיות, בכל נושא, בכל זמן. עם זאת חופש זה אינו מוחלט.

המחוקק קבע נקודת איזון בין חופש הביטוי והמידע לבין הגנה על הכבוד, הפרטיות וזכות קניין רוחני.

נקודת האיזון קבועה בסעיף 13(ב) ונעוצה בביטוי "חשש של ממש" לביצוע עוולה או פגיעה בזכות קניין רוחני.

כב' השופטת פילפל פירשה את הדרישה "חשש של ממש" ברמה שווה ל"אפשרות ממשית", ומציינת שהו הרף העליון של מידת ההוכחה לכאורה, במשפט האזרחי.

מכאן למדים שכוונת המחוקק היא להביא לכך שהשיח הציבורי והחלפת המידע ישמרו בגבולות עניינים ותכליתיים, הנקיים מביצוע עוולות ועבירות.

הכרעת פסק הדין

כב' השופטת פסקה כי בית המשפט יתערב ויצווה על חשיפת האנונימיות, כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות זו: "שימוש המהווה לכאורה על פניו עוולה בנזיקין, ולא רק מקום בו קיים חשש ממשי לביצועה של עבירה פלילית…".

(הפ (ת"א) 1244/07, מזמור הפקות בע"מ נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (אתר האינטרנט ‏NRG‏)‏ (פורסם בנבו. ניתן ביום 20.03.08)